מעבורת זו יוצאת מהעיר טאריפה, שהיא הנקודה הדרומית ביותר של ספרד, ונמצאת במרחק של 100 ק"מ מאלגסיראס. אבל לא תצטרכו להגיע לטריפה בעצמכם – מחיר הכרטיס כולל הסעה לנמל הראשי שלה, שם תועלו בבטחה על המעבורת הנחשקת.
לגבי העלות, מחיר הכרטיס לא מאוד "נשכני" – רק 42 יורו. לפחות עבור אירופה, זה לא מאוד יקר.
לפני העלייה למטוס צריך לעבור ביקורת גבולות ולקבל חותמת יציאה. במקרה שלי הכל עבר מהר וללא שאלות מיותרות, כמו ברבים אחרים – יציאה מאירופה זה לא כניסה, שם הם יכולים אפילו למצמץ. ורבים אחרים לא נעצרו, הוחתמו ושוחררו.
אחר כך התחלנו לצלול לתוך המעבורת.
מה שלא אהבתי בכניסה זה הלוקר הקטן עם שלושה מדפים למזוודות. מטבע הדברים, זה לא התאים להכל, ומכיוון שלא מיהרתי במיוחד, נאלצתי לשים את התיקים שלי ממש לידו, נשען על הקיר.
ואז עלינו על הסיפון.
היה אולם רחב ידיים, כמה ברים עם קפה, אוכל ושתייה משני הצדדים, וחבורה של אנשים, שחלקם כבר עמדו בתור לבקרת גבולות אחרת, מרוקאית. הם החתימו שם אפילו יותר מהר מאשר בבקרה הספרדית – מרוקאים הם מרוקאים. חבר'ה חכמים.
לאחר שקיבלנו את חותמת הכניסה למרוקו, למרות שעדיין לא נכנסנו אליה, פנו כולם לתפוס את המקומות הפנויים – היו הרבה כאלה באולם רחב הידיים. ישבתי ליד החלון והסתכלתי.
יצאנו לדרך. היום היה בהיר וחם, ספרד החלה להתמוסס אט אט באובך מסתורי, החוף שלה נעשה פחות ופחות גלוי, זה היה קצת עצוב בנפשי – אירופה, שבה ביליתי כמעט שנה וחצי, הסתיימה, ונשאר אי שם שם, מעברו השני של מיצר גיברלטר.
טוב, כלום, כל השנים וחצי חיכיתי למרוקו בחשש ילדותי, ולאורך כל התקופה חזרתי שוב ושוב נפשית לאחת מארצות המזרח האהובות עליי, שבה החלטתי לראשונה לבקר בהמלצה מלאה של הִזדַמְנוּת.
אז הכמיהה שלי לאירופה שככה במהירות. ואני מודה, לא התגעגעתי אליו במיוחד – גם לא אהבתי אותו במיוחד. באחת הכתבות הבאות אספר לכם עוד על הטיול שלי לשם – אל תפספסו!
לגבי גיברלטר, בשלב מסוים יצאנו לים הפתוח, והחופים לא נראו כלל. מאוד הופתעתי, כי חשבתי שזה רק 14 קילומטרים (זה המספר שהמרוקאים תמיד אמרו לי). אבל זה הרגיש פי 2.5 ארוך יותר.
בנוסף, הפלגנו לטנג'יר, הנמל הצפוני ביותר של מרוקו, למשך שעה לפחות. טוב, אולי 50 דקות, אבל לא פחות. בסך הכל, הכל היה די נוח, ללא שירותים נוספים על הסיפון.
במוקדם או במאוחר, גלים חזקים יפגעו בגיברלטר (כי שם הים התיכון פוגש את האוקיינוס האטלנטי). הם הגיעו באופן די בלתי צפוי, ובאותה מידה לא צפוי, התחלתי להרגיש סחרחורת. מעולם לא שמתי לב לדבר כזה לפני כן.
בכל מקרה, לאחר כשעה, הופיעו המסגדים הלבנים והמבנים של המדינה העתיקה של טנג'יר. מיד הרגשתי חום מתפשט בחזה – סוף סוף מרוקו המיוחלת.
אני זוכרת את ההרגשה שהייתה לי אחרי שירדתי מהמעבורת אל רציף טנג'יר – כאילו נשמתי במקום. באירופה, מסיבה מיסטית כלשהי, תמיד הרגשתי לא במקום.
זו תחושה מוזרה. לא בכדי המערב נקרא "חסר נשמה" 🙂
זה הסיפור של חציית גיברלטר במעבורת מספרד למרוקו.